קורות חיים
ערן, בן הדסה ואליהו, נולד בחדרה ב-כו' בכסלו תשמ"ה (20.12.1984). תמיד חייכן נכון להושיט עזרה ומוקף בחברים.
את ילדותו בילה בקרב משפחתו וחבריו.
אהבתו הגדולה לכדורגל החלה מגיל צעיר כשאביו היה לוקח אותו למשחקים של קבוצת הכדורגל המקומית.
ערן החל את חוק לימודיו בביה"ס היסודי "פאר-עם" לאחר סיום כתה ו' עבר ערן לחטיבת הביניים תיכון חדרה ב"א לאחר סיום החטיבה עבר לתיכון חדרה שם למד במגמת תושב"ע-ג"ג.
בארבע שנותיו בתיכון עניין הלימודים היה פחות מעניין בהיבט הלימודי, ערן דאג שמכל שיעור ישאר חותם של צחוק, הנאה ושובבות מתוקה. עם זאת ערן סיים את לימודיו עם בגרות מלאה.
עוד בהיותו תלמיד יצא ערן לגיבוש של יחידת הצנחנים שארך יומיים, ערן עבר את הגיבוש ושמח שהצליח להגשים את חלומו לשרת כלוחם בצנחנים.
אחת הסיבות שערן בחר לשרת בצנחנים הייתה הסיפורים ששמע מאביו על לוחם שנפל בשם ניר זהבי ז"ל שהיה בן השכונה ובכך רצה להיות מקור גאווה לאביו.
בזמן חופשות הלימודים ערן היה מדריך נוער בקייטנות ונהנה מאוד מעבודה עם ילדים, ואז ניצתה האהבה בליבו כשפגש את שירלי והאהבה בניהם פרחה. ערן היה שולח לה פיתקי אהבה וידע לאהוב, לפרגן ולפנק.
בחופשות בילו ערן ושירלי את רוב זמנם יחד ויצאו לנופשים להנות, להירגע ולהמשיך הלאה.
ערן חונך מילדותו לנתינה, ערכים, לכבד את האדם באשר הוא ותמיד לראות את חצי הכוס המלאה.
סביב ערן תמיד אפשר היה למצוא חברים שתמיד אהבו לבוא אליו, אם ללמוד למבחנים ואם סתם בשביל הכיף, לעשן נרגילה.
אחת האהבות הגדולות של ערן הייתה לרקוד בכל זמן אפשרי ובכל מצב. חבריו מספרים שכשהיו יוצאים יחד למסיבות, לא היה ערן יושב לרגע, הוא היה קם לרקוד עם החברים, נעלם לרגע ופתאום רואים אותו על הבמה רוקד ונהנה.
ערן היה קשור לבית ולמשפחתו, תמיד עזר בעבודות הבית, ידע להיות אוזן קשבת ולתמוך כשצריך.
ערן היה משתף את חבריו באהבתו למשפחה ובהערכתו להוריו ומתגאה באימו שעימה היה לו קשר מיוחד. ערן היה מתקשר לאימו בכל הזדמנות שהייתה לו וזאת בכדי שלא תדאג והיה מספר לה את שעבר עליו ואת החוויות.
כשערן היה מגיע הביתה לחופשות, ההתרגשות הייתה גדולה. אמא הייתה טורחת ומכינה לכבודו את המטעמים שאהב.
מפקדו במסייעת איתמר כותב: ..."חיוך, אהבה, נתינה ללא גבול ופנים קורנות מאושר - היו לסימן היכר בפלוגה שהיה מיוחד אך ורק לך... למדנו ממך אהבה ונתינה מהי. למדנו שאין גבול לחברות. למדנו שתמיד צריך לשמוח. למדנו שתמיד יש לראות את הטוב. למדנו שלשאיפות אין גבול... חייך היו מלאים בנתינה לאחרים. כנראה שאלו האנשים אותם אלוקים לא משאיר איתנו אלא לוקח אליו".
כותבת בת-דודתו תהילה: ..."ערן החבר הכי טוב שאי פעם יכולתי לבקש. איתך השיחות היו גולשות לכל הכיוונים שרק אפשר... גדולים היו מעשייך שרק בלכתך גיליתי את גודלן..."
כותב חברו שי: ..."לעולם לא אשכח את המסיבות שאליהן הלכנו את סגנון הריקוד שלך ועלייך כולם מסתכלים זורק מבטים וחיוכים ואני בך מביט וכל-כך שמח שזכיתי בחבר מיוחד כמוך ילד ניצחי עם לב זהב..."
ערן שירת בצבא שנה ושלושה חודשים והיה מיועד לקורס מכי"ם. במסגרת שרותו היה בין אלו שפעלו ללא לאות בפעילות מבצעית. במהלך שירותו הוצב ערן יחד עם יחידתו במחסום "חווארה", שם נתפס הילד עם מטען החבלה. כמו כן השתתף במארבים לתפיסת מבוקשים. חבריו מספרים שערן לא ידע פחד מהו ותמיד רצה להיות הראשון שיוצא לפעילות. כשירדו משמירה וכשהתגעגעו הביתה התקשר לאימו לבקש מתכון לעוגת גבינה והכין אותה לחבריו ליחידה.
כותב מפקדו בטירונות אורי: ..."אני גאה שזכיתי להיות המפקד של ערן שהיה בשבילי פקוד, חבר, אבל מעל הכל בן אדם מיוחד שכל מי ששהה במחיצתו ראה והבין שערן קורץ מחומר אחר שאותו ינק ממשפחתו המיוחדת והאוהבת..."
כותב המ"מ שאול במסייעת: ..."ראיתי לוחם בעל ניצוץ חיוך תמידי שלא יורד מפניך ומהר מאוד הבנתי שמאחורי החיוך המקסים הזה עומד אדם שתמיד עוזר לחברים שלו וגם במצבים קשים מרים ראש ומוביל קדימה..."
ערן שילב את הכח, הידע והרצון ללמוד, עם רצינות ומוטיבציה. לצד אלה בורך באופי מיוחד, בחיוך שובה לב ובאהבה גדולה לכל הסובבים אותו, ברצון הגדול שלו לעזור לכולם לעודד לרוץ קדימה לשאוף להצלחה ולהיות מקור גאווה למשפחתו.
כותבת אימו הדסה: "השארת אחריך בשנותיך הקצרות הקסומות והיפות, הרבה געגוע וחלל, שכרגע לא נדע כיצד למלאו. לשמור את כל מה שהיית, את חיוכך, את השמחה הגדולה שלך לשאוב את כל העולם בנשימה אחת, לא לפספס כלום. לאהוב כל אדם כפי שהוא וללא תנאים, לעזור למשפחה ולחברים ולדעת תמיד להוקיר תודה על כל דבר קטן כגדול.
אהוב יקר שלנו - תודה על הזכות שהיית בן ואח כל-כך נהדר. לעולם לא תהיה פרידה ממך. ענן רוחך ונוכחתך תהיה איתנו לעד. שברת את ליבנו בחייך ובמותך.
"...וברכת לו חיוך שכמוהו כאור / והנער הזה עכשיו הוא מלאך..." (רחל שפירא)
יהי זכרו ברוך.