מדינת ישראל והעולם כולו מתמודדים עם משבר נגיף הקורונה, משבר הקורונה בארץ ובעולם מציב בפני כולנו אתגרים גדולים שלא ידענו כמותם.
אנו ממשיכים לקיים את מחויבותנו הקדושה לשמר את זכר יקירנו לעד. השנה אנו מקיימים את טקסי יום הזיכרון במתכונת מיוחדת ומותאמת למצב, כל זאת על מנת לשמור על שלום כולנו.
מה כבר אפשר להגיד שלא נאמר בפתחו של יום הזיכרון ולקראת חגיגות יום העצמאות ה 72 למדינת ישראל?
החיים שלנו מתחלקים לשניים; עד הדפיקה בדלת ולאחר הדפיקה בדלת. החיים התהפכו ולא דומים כלל לאלה שהיו לפני האירוע.
לאחר כמה שנים של בצורת, החורף שעבר עלינו הותיר משקעים רבים ששטפו את הארץ לאורכה ולרוחבה. השדות פרחו ופרחים רבים צבעו את מדינתנו במגוון צבעי הקשת. אפילו הכנרת מלאה במים.
אבל את יגוננו הגשמים לא שטפו והמים גם שהיו רבים לא הצליחו להשכיח ולמלא את החלל הענק שהותירו יקירנו מאז שלא שבו הבייתה. חג הפסח בכלל וליל הסדר בפרט העצימו את החלל מול הכיסא הריק שהותירו. החיים ממשיכים, יש שאומרים ״במותם ציוו לנו את החיים״!
לפני זמן קצר, קול הצפירה הֶפֶר את השקט. הֶפֶר את השקט, וְפינַה מקום בַּלבבות שלנו, לַמועקַה של הַעֶצב והכאב העמוק. הַעֶצֶב והכאב על אלה שֶהלכו ולא ישובו עוד.
קול הצפירַה גם הִפִּיל באַחַת, את המחיצות שֶבינינו. וְהיום יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אנו הופכים שוב לעם אחד. עם ששכל מבחירי בניו ובנותיו, וּבַהֶם 304 מבחירי בניה ובנותיה של העיר שלנו חדרה. שנפלו בקרב, בַּאימונים, ובשגרה, על בִּטחונה, שלומַה וקיומַה של מדינת ישראל.
בדקה, 60 שניות, קורים כל כך הרבה דברים, נולדים אנשים רבים, ניתן לרוץ 400 מטר, לנסוע ק"מ, אנשים עוזבים את העולם, עוברים בעולם שמחה, כאב, קנאה ותמימות.
אך ישנה בארץ דקה בה כולם מאחדים דעות, דקה בה כולם מרגישים, חושבים, ומזדהים/ עם אותו דבר, דקה בה כולם עומדים דום ולא ממהרים לשום מקום, דקה בה אין מחלוקות / וכל עם ישראל מאוחד ואחד, 60 שניות בהם אנו נותנים את כל כולנו לטובת זיכרון הנופלים / שבזכותם אנחנו פה בעת הישמע הצפירה הלוואי והדקה הזו הייתה יותר מדקה.
אנו מרכינים אנו את ראשינו, וזוכרים את הפנים והשמות של בנינו ובנותינו.
בתאריך 5.6.2002 בני אלירן נסע בבוקר לבסיסו בצומת גולני.
מחבל נתעב עם מטען של 150 ק"ג של חומר נפץ נצמד לאוטובוס והתפוצץ. התוצאה 17 הרוגים, 13 מהם חיילים 9 תושבי חדרה. שמותיהם חרוטים על עמודי הפלדה. אלה שחסרים היום בין שורותינו, אבל זכרם וסיפור חייהם איתנו לעד.
בני אלירן ממשיך לחיות בתוכי לעד, במחשבות, בדמיון, בחלומות, די לי לעצום עיניים לעמוד ברמזור ולבהות, לראות חייל במדים בן גילו, בן דמותו, או לדמיין אותו עומד בפתח הדלת, לשמוע אותו צוחק אותו צחוק מדבק, ואז המחשבות רצות אני מדמיין אותו מחבק, מנשק, מרים ילד על הכתפיים, מתבגר וחי כאילו לא עצר הזמן מלכת ושירת חייו מעולם לא נפסקה.
יום הזיכרון לחללי צה"ל אינו היום של משפחות החללים, זהו יומה של האומה, של חשבון נפש אישי והלאומי, אנו המקדשים את החיים וחותרים לשלום ניצבים כואבים אל מול הזיכרונות והסיפורים.
לצערנו, גם היום אנו חיים על חרבנו, וגם היום אזורנו נמצא בלב שינויים משמעותיים שאין לדעת את תוצאותיהם. אנו סומכים על הצבא ומערכת הבטחון שימשיכו לשמור ולהגן עלינו, וימשיכו לאפשר לנו לחיות כאן חיי שגרה בטוחים ושלווים.
בד בבד אנו בונים את מדינתנו, שזוכה להישגים מופלאים בכל תחומי העשייה, בזכות חיילנו ומפקדנו, שעומדים כחומה בצורה אל מול אויבנו, ישראל מוסיפה לצעוד קדימה, ואני מאמין שזרעי השלום הללו עוד יניבו פירות.
אני מייחל לכך שמבעד למסך הדמעות יבקיעו קרני אור, האור הזה – פרי הטוב סביבנו – הוא הנחמה, הוא התקווה, זכרם של הבנים והבנות, גיבורי האומה, ישכון בלבבות לעולמי עד.
ציון בוסקילה
יו"ר סניף יד לבנים
חדרה