רס"ן אורית פרגר ז"ל

קורות חיים

אורית נולדה בחדרה ביום כ' בניסן תשכ"ח (22.4.1965), הבת הבכורה של שרה ושמחה גולדשטיין. שלוש שנים מאוחר יותר נולדו אחיה התאומים רונן ואופיר. היא גדלה והתחנכה בבית הספר היסודי "אחד העם" ובבית הספר התיכון העיוני בחדרה במגמה לביולוגיה. לאחר מכן המשיכה במסלול של העתודה האקדמאית במכללת "לוינסקי" לחינוך, תוך התמחות בהוראת טבע.

עוד במהלך הלימודים במכללה עברה אורית טירונות במחנה 80 ובחופשות מהלימודים יצאה לשירות מילואים.

כשסיימה את לימודיה בציונים מרשימים, קיבלה תעודת הוראה ותואר B.ED והתגייסה לשירות חובה. בצבא עברה קורס קצינות והשלמה חיילית שבסופם הוענקה לה דרגת סגן, והוצבה לבסיס מחו"ה אלון שליד כרמיאל, כעוזרת למדריכה ראשית.

ב - 1990 עם כניסתה לשירות קבע, קיבלה אורית תפקיד של קצינת שיקום כלואים בכלא שש, ליד עתלית. את התפקיד הזה, כמשימות אחרות בחייה, מילאה אורית במסירות רבה. לאחר כמה חודשים הועלתה לדרגת סרן. גם בחיים האזרחיים התגלתה תכונת אופייה: אותה שנה חלה אביה ואורית טיפלה בו במסירות אין קץ עד מותו ב - 1993. בכל אותה עת המשיכה במשימתה המתישה כקצינת שיקום.

אולם גם שמחות היו בחייה. ב- 1990 נישאה אורית לבחיר לבה, רון פרגר, בן חדרה אף הוא. ביחד חלמו לבנות בית ומשפחה בחדרה. מסירותה בתפקיד הצבאי לא נעלמה מעיני מפקדיה, דבר שתרם לקידומה המהיר. ב - 1994 קודמה לתפקיד ראש מדור שיקום כלואים במפקדת המשטרה הצבאית ולאחר חודשים מעטים הועלתה לדרגת רב-סרן. באוגוסט 1995 נולדה בתה, חן. אולם אורית לא הסתפקה במשרת אם, חזרה לשירות הצבאי ומלאה כמה תפקידים, שאחרון בהם היה כמפקדת מרכז שליטה (משל"ט כליאה) בענף כליאה. את התפקיד הזה הספיקה למלא במשך שלושה חודשים בלבד.

באותו יום מר, 10.11.1997, נסעה אורית במסגרת תפקידה לביקור במתקני מעצר באיזור יהודה ושומרון (איו"ש). בדרך, בצומת מורשה, נפגעה מכוניתה על ידי משאית. הפגיעה היתה אנושה ואורית נפטרה מפצעיה. היתה זו הפעם הראשונה שאורית לא הצליחה למלא משימה שהוטלה עליה, בחיים האזרחיים והצבאיים. גם מפקדיה הכירו והעריכו את נכונותה ומסירותה שהופגנו בכל מטלה ותפקיד שניתנו לה.

מפקד המשטרה הצבאית, תת אלוף נירעם גולדברום, אמר בדברי ההספד: "יודע אני כמה אהבת את המשפחה הצבאית ועד כמה היית מוכנה להקדיש למשפחה זו תוך כדי הקרבה, וויתור אישי יוצאים מגדר הרגיל." אורית היתה בת 32 במותה והותירה אחריה בעל, רון, בן 35, תינוקת, חן, בת שנתיים וארבעה חודשים, אמא, ושני אחים, המומים וכואבים. בדרכה האחרונה ליוו אותה בני משפחתה ומאות חברים מילדות מספסל הלימודים בתיכון ובאקדמיה, ואיתם מורים ומחכנים, מפקדים ופקודים. על קברה של אורית נאמרו דברים רבים שבטאו את צערם וכאבם של המלווים.

בעלה, רון, אמר: "היית אמא נהדרת, רעיה למופת, אשת בית לתפארת וקצינה מעולה. מעולם לא פגעת באיש, רק טוב ידעת לעשות, ועל כך יעידו כל החברים שבאו ללוות אותך בדרכך האחרונה, במקום ללוות אותך לבית החדש שעליו חלמת ועמלת. אורית, אני מבטיח לך בשם הוריי, בשם אמך ובשמי שנמשיך לגדל את חן שלנו בדיוק כפי שאת היית רוצה. לא יחסר לה דבר, מלבד החשוב מכל, האמא שלה, אורית. בעלך האוהב, רון."