סגן שי אבקסיס ז"ל

קורות חיים

בן דניאלה ושמעון. נולד ביום י"ב בשבט תשל"ה (24.1.1975) בחדרה. בגיל שנה וחצי עבר למכמורת עם משפחתו. שי הגיח לעולם לאחר שתי בנות, לימור ואורנית, וכך זכה בשמו. חמש שנים לאחר שנולד, נולדה אחותו הצעירה לירון.

את מסלול לימודיו החל שי בגן הילדים "נטע" כשראשו עטור תלתלי זהב. שנה אחר כך עבר לגן "דינה" שם סיים את גן חובה, אז היה מוכן ומזומן לגשת לכיתה א'. לימודיו היסודיים עברו עליו בבית-הספר "ויתקין" בכפר ויתקין, הסמוך למקום מגוריו. משהגיע לחטיבת-הביניים עבר ללמוד בקריית החינוך "בן גוריון" שליד מדרשת רופין בעמק חפר, שם סיים את לימודיו במגמה ביולוגית. מורתו מימי התיכון נזכרת: "כבר מכיתה ז' שי שבה את הלב בחיוניותו, כמו גם ביופיו ובחנו, הוא ידע לשלב לימודים וכיף בצורה שמעטים מסוגלים לה, ותמיד בחיוך על שפתיו. את מלוא אישיותו גיליתי בתקופת החזרות למסיבות סיום כיתה ט'. תמיד נותן יד, מארגן, עוזר, יודע להרגיע בשעת כעס ולהצחיק בשעות מועקה. בתקופה זו הוא התגלה ככוכב אמיתי - עם נוכחות בימתית ועם כוחות מאחורי הקלעים. מגיל צעיר השתייך שי למועדון הנוער במכמורת ומשבגר הפך למדריך במועדון, הדריך לבדו קבוצה גדולה ולא קלה להתמודדות והצליח לסחוף את חניכיו בהתלהבותו תוך שהוא מארגן פעילויות שונות, משחקי כדורגל סוערים, מסיבות וטיולים, וסביבו תמיד צחוק והמולה. גם כשהיה כבר חייל המשיך להתעניין בנעשה במועדון, הגיע לביקורים ונתן כתף.

שי אהב את החופש, הוא היה מלא מרץ, שמחת חיים וחיוניות. חבריו מעידים, כי היה בו אושר פנימי והוא ידע להתייחס לחיים בקלילות הראויה. הוא היטיב לרקוד, אהב מסיבות ומוסיקה, מוקף היה בחברים ושבה את לבן של הבנות. בחוש מנהיגות טבעי בו ניחן מיקד אליו את תשומת הלב. מכל מצב ידע לצאת כשידו על העליונה. אהב לבלות בחיק הטבע ולטייל ברחבי הארץ כשהוא נוהג בטרקטורון. הספורט היה עבורו דרך חיים ומצעירותו בילה שעות רבות במגרשי הכדורגל והכדורסל. אך אהבתו הגדולה נתונה הייתה לים: רוב שעותיו הפנויות של שי הוקדשו לשחייה, דיג, גלישת גלים וצלילה.

בטרם התגייס לצה"ל קיבל שי זימון ליחידת "שלדג" ולקומנדו הימי. הוא עבר בהצלחה את הגיבוש אך שלושה חודשים לפני גיוסו נפצע בתאונת טרקטורון ונאלץ לשנות מסלול.

בתחילת חודש אוגוסט 1993 התגייס לצה"ל. לאחר מסלול טירונות ואימונים שונים הוכשר כלוחם חי"ר ושירת בפלוגת ההנדסה של חטיבת "גולני". בהמשך נפרד מחבריו ויצא לקורס קציני חי"ר שבסיומו הוצב כמפקד צוות ביחידת "עורב", בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל. לאור כישוריו המרשימים ושליטתו המקצועית מונה שי לתפקיד בכיר בפלוגה - קצין המבצעים. שי היה קצין סמכותי ורציני ששאף לשלמות הביצוע והיווה דמות לחיקוי. את רוב שירותו הצבאי עשה במוצב "דלעת" בלבנון ובאימונים בצפון ובדרום הארץ ובקיץ 1996 החל את שירותו בצבא הקבע. חבריו יודעים לספר כי עיקר דאגתו של שי כקצין הייתה שלחייליו אשר משרתים במוצבי הלבנון לא יחסר ציוד. שי נהג לספר שביד אחת זורם בו דם חום - גולני וביד השנייה זורם דם ירוק - נח"ל. ביציאה לחופשות נהג לבקר את חייליו הפצועים והקפיד לפקוד את ביתן של משפחות חבריו לנשק ולשמור עמן על קשר הדוק.

במהלך שירותו איבד שי את חברו הטוב, סגן-משנה ישי שכטר ז"ל, שנהרג בהיתקלות בלבנון. שי, שנעדר מהלוויית חברו בשל פעילות מבצעית בה נטל חלק, הגיע לבית העלמין ביחד עם הורי חברו, כשיצא לחופשה וקיבל את דרגות הסגן. בטקס פרטי שערך ביחידות על קבר חברו העניק לו את דרגותיו והניחן ליד כרית מצבתן.

לשי היו חלומות רבים לתקופה שלאחר הצבא. הוא תכנן לצאת למסע תרמילים במזרח הרחוק, למצוא עבודה וכדבריו: "אני רוצה להרגיש אזרח". עתיד היה לעלות בפעם האחרונה ללבנון וויתר על השתתפות באירוע משפחתי, כדי להחליף את אחד מאנשי צוותו, שאמור היה לצאת לחופשה.

בערב יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, עת התנגשו שני מסוקי יסעור מעל למושב שאר-ישוב ושבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם סגן שי. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחדרה. הותיר הורים ושלוש אחיות. בן עשרים ושתיים היה במותו.

במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק: "שי שירת כקצין מבצעים בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל, ותואר על ידי מפקדיו כקצין למופת, מקצועי ואחראי, שמילא כל משימה שהוטלה עליו על הצד הטוב ביותר. שי הקפיד על קלה כחמורה, אך עם זאת גילה רגישות לצורכי פקודיו ובלט בחיוכו ובשמחת החיים שכה אפיינה אותו."

מפקד היחידה הוסיף וכתב למשפחתו: "מחד, היה שי מפקד קשוח שהציב סטנדרטים גבוהים ודרש את המירב מחייליו ומאידך תמך, עודד וסייע, כשחיוך תמידי על פניו. אין מילים בפי לתאר את עומק הכאב על אובדן חבר. שי יחסר לנו כאדם, לוחם ומפקד".

העיתונות סיקרה בהרחבה את אסון המסוקים ובין המסוקים ובין הכתבות שהתפרסמו הובאו גם קווים לדמותו של שי. בית-הספר בכפר רופין הקים פינת הנצחה לזכרו ויזם הוצאת אלבום זיכרון. המשפחה, בשיתוף בית יד לבנים בחדרה, הוציאה חוברת לזכרו של שי ובה דברי פרידה של חברים וקרובים שהכירוהו בתקופות חייו השונות.

דודתו כתבה לזכרו: "יש בך את זקיפות הקומה/ את צעדיך הנוקשים על האדמה/ בחושך וגם באור החמה./ יש בך את העוז את ההר לחצוב/ יש בך את הכוח לאהוב/ ואת כל עסיס החיים לשאוב/ ותמיד ידעת לשמוח מבלי לחשוב."