ירון יקר ואהוב,
את כל הדברים שאכתוב, כולם יודעים. אבל, את האהבה שלי אליך - שמרתי לעצמי. עלם חמודות, ילד שגדל מול עיני בשכונה, והפך לאיש שלא יצא את גבולות המדינה, אבל בשבילי, היה איש עולם בנשמתו, בהבנתו, ברגישותו. על אף פער הגילים ושלבי גדילה שונים היית לי כאח ואמך כאימי.
ואני עוד זוכרת כשסיימתי מסכת לימודי במכון וינגייט הגעת לטקס הסיום עם אחותך עפרה והייתה לי הזכות לארח אותך. היית אז צעיר, בן נעורים.
במסלולי חיינו השונים לא נפגשנו הרבה, מסיבות טבעיות, אבל כשנפגשנו אצלך בבית: כל פגישה - שמחה אמיתית.
ליוויתי אותך מרחוק - מסיום התיכון וההתגייסות לצבא. ואני אמרתי לעצמי שהצבא מרוויח יהלום בשירותך הצבאי. מי חשב ומי העלה בדעתו שסיום השירות הצבאי יהיה גם סיום חייך? והרי לא הספקת לעשות כלום.
ניסית להבין את אשר עובר עליך בין האשפוזים, הטיפולים והסבל הנורא, ולא יכולתי. איך אפשר להבין?! ובתוך מחלתך עוד היה לך זמן ומחשבה לדאוג לי...
לבי שותת. אנא, סלח על כי קצרה ידי מלהושיע אותך בסבלך הנורא.
אחי, החיים ממשיכים. הילדים גדלים. המבוגרים מזדקנים. ועולם כמנהגו נוהג. ועל אף שזה נשמע נדוש, לא אוכל לשכוח אותך, כי יחיד ומיוחד הנך.
שולי