הקרבות על כיבוש הרמה היו קרבות קשים ומרים. חטיבת השריון פרצה וחצתה את הגבול ושעטה מכפר-סאלד במעלה הדרך לעבר זעורה וקלעת, ופניה אל האיומים והקשים שבמוצבים הסוריים. מולה הוצבו שתי חטיבות חי"ר סוריות, מחופרות היטב ומוגנות בסוללות תותחים נגד-טנקים. במוצבים עצמם היו טנקים סובייטים ותותחים מתנייכים מדגם ס.-וי-100. כל אלה מחופרים מאחורי מחסי סלע בזלתיים ורק קנה-המוות מושט קדימה ומגשש אחר טרפו. הדרך העולה אל הרמה הסורית מסושעת בגושי בזלת אדירים, בצוקים סלעיים, ורק דרך אחת, דרך הפטרולים הסורית, עולה מן הגבול אל המוצבים. על דרך אחת ויחידה זו נע טור השריון, בשדרה עורפית, באור יום, כשכולו חשוף לאש אויב. נעו בשדרה חטיבתית, שהיתה מרבית הזמן תחת אש ארטילרית די כבדה. האש הזאת הופסקה מדי פעם ע"י חיל האויר, ששיתק את הסוללות שדפקו עלינו. כבר היו לנו מספר אבידות, כולל סמג"ד ותיק שנהרג עוד בשטח שלנו. למרות ההפגזה לחצו הכוחות קדימה...
האש הסורית ניתכה במלוא עוצמתה על הטור הנע בציר הצר. פגזים התנפצו בשטח ופגיעתם לא היתה חמורה. אולם פגיעות חמורות יותר, שהיה בהן כדי לפגוע באביזרי-חוץ של הטנקים, באנטנות, במקלע הכבד-נזקן הורגש במהלך הקרב. לצד ובנוסף לארטילריה היה השטח מרוסס באלפי כדורים מנשק קל, שאילצו את המפקדים לסגור מדפים ולהסתגר בבטנה של מפלצת-הפלדה השועטת קדימה, אש הטנקים ואש תותחי הנ"ט היתה מסוכנת יותר. היא הדליקה טנקים, היא עצרה את התקדמותו של הטור, היה צריך לפנות את הציר מהכלי הפגוע. היא הגבירה את מספר הנפגעים והיתה עלולה למוטט מוראל הלוחמים, הנכנסים אל מערבולת האש בטרם יחצו אפילו את קו הגבול. הכוחות לחצו קדימה, והלחץ לא רפה גם כאשר מוקשה הדרך וטנקים התנפצו וגחנו על צידם בחסמם את הציר כולו.
תוך שניות הגיעו למקום אנשי ההנדסה הקרבית ובתוך ההפגזה הקשה, מתחת לחילופי האש - פורקו מוקשים מבלי שתרעדנה הידיים וסומן התוואי להמשך ההתקדמות. מספר הנפגעים הלך ורב, אולם הכוח הגיע והתקרב אל חירבת נעמוש, מוצב קטן שנמחץ במהירות תחת לחץ הטנקים שעלו על גדרות שמחצו ורמסו אותן. הטנקים הוסיפו לנוע במהירות. כל התעכבות פירושה הגדלת סיכויי הפגיעה מאש האויב.
הטנקים אינם עוסקים בטיהור. השרשראות רומסות, התותחים יורים, המקלעים פולטים אש והעוצמה המשוריינת כולה ממוטטת את המערך. כאן, בלב מוצבי האויב, נפתחו המדפים ומתוך הצריחים צצו ונחשפו מול האש הרותחת - המפקדים. כאן האחריות מחייבת שליטה מוחלטת על השטח, תצפית מלאה ומהירה על המוצבים, על מקורות האש של האויב, על המכשולים שבדרך. כאן מתחייב המפקד להיות ראוי להנהיג אנשים ולעמוד בראשם. הדרך הטרשית קשה ומפותלת. השרשראות להטו ממאמץ של טיפוס, המנוע גנח, הצוותים טולטלו והאש מסביב איימה לבלום את ההתקדמות. הטנק טיפס, והחליק לאחור, נאנק שוב ממאמץ הטיפוס, וצנח.
בירו (מפקד הטנק הראשון) עמד חשוף, צפה אל הדרך, אל המוצבים הקדומניים של קלעה, היושבת שם גבוה ושולחת שתי זרועות מגן קדמיות. רסיס פגזים פילחו את האוויר. צרור כדורי מקלע ריטש את פניו. הכדורים חלפי מלחי אל לחי, שיברו שיניים והחניקו את הגרון מדם. שטף ההתקדמות אינו נבלם. בירו מסרב לנטוש את הטנק ורק פקודה ממפקדו מכריעה בהחלטיותה. העמיסו אותו על ג'יפ הפינוי שירד בתוך האש אל תחנת האיסוף הקדמית, ומשם אל בית החולים הצבאי.
דפדוף ביומנה של חובשת מתנדבת מגלה: "הביאו סגן-אלוף פצוע. כדור חדר ללחיו האחת, פצע את לשונו ויצא לחיו השניה. הקצין לא יכל לדבר. הוא ביקש נייר ועפרון ורשם: 'חבשי אותי מהר והחזירי אותי ליחידה. האנשים נשארו בלי מפקד. אני מוכרח לחזור לפיקוד'.
קראתי לשני חובשים בחורים שמנעו אותו מלקום, וניסינו להסביר לו שהדבר בלתי אפשרי...
אולם הוא בשלו: 'האנשים נשארו ללא מפקד'".