"היה זה ביום ד', זכות גדולה נפלה אז בחלקינו להיפרד מבננו היחיד. הוא היה אז בדרכו לרמה, אחרי כיבוש קוסימה שבסיני. בשעת ערב מאוחרת קיבלנו הודעה כי אביגדור בננו נמצא בסיבוב חדרה. מיהורנו למקום אני ואשתי. אביגדור הצטער מאד על שאשתו לא הספיקה להגיע מאחר שהיתה בחיפה אצל אמה. לבסוף אמר: "תשמרו על עליזה". היא היתה אז בחודש הרביעי להריונה. ביום ששי בשעה תשע בבוקר נפצו שמועות שלא עולים לרמה.
אביגדור ז"ל חזר לקיבוץ הקרוב, התרחץ, התגלח וכשחזר התלוצצו על כך חבריו. הוא השיב על כך: "בואו, נסע כבר הביתה". באותו רגע נתקבלה הפקודה לתקוף את הרמה.
ה"שרמן" שלהם היה השלישי מבין הפורצים לכיוון כפר קלע-זעורה. הוא ספג שתי פגיעות ישירות שהשאירו בתוך הטנק שתי גוויות חרוכות שלא היתה אפשרות לזהותן. לאחר מכן הצליחו לזהות את שני החיילים: האחד בננו אביגדור ז"ל והשני זאב דרורי ז"ל".
מחנכו בבית הספר ארלוזורוב, יואב, מתאר את אביגדור:
"בבוקרו של יום שני השיעתנו הידיעה המרה: אביגדור הלך מאיתנו ואיננו. הוא נפל על הגנת העם והמולדת. עודני זוכר את הופעתו הנאה, צחוקו המרנין ופניו היפים והסמוקים, מלאי עליזות וחדוות חיים. הכרתיו כנער. מנומס היה להפליא וחביב על חבריו ומוריו. לאחרונה פגשתי אותו ברחוב והוא ברך אותי לשלום. בארשת ביישינת הוסיף: "זוכר אותי?" והסומק עדיין על לחייו. קשה היא האבידה וגדול היגון. הלב ממאן להאמין. זכרך לא ימוש מבלנו לעולם, ודמותך החביבה תישאר חרותה בזכרוננו לעד.
מכתבו של המג""ד להורים השכולים:
"תמו הקרבות. צה"ל על זרועותיו השונות וגדודנו ביצע בשלמות את כל המשימות שהוטלו עליו. גבולות המדינה הורחבו. נותקה עניבת החנק שאיימה לחסל אותנו. רוב הקרבות היו קשים ואכזריים. הלוחם הישראלי גבר על אויביו הרבים ממנו והמצויידים במיטב הנשק והחימוש.
שילמנו מחיר יקר. מיטב חיילי היחידה ומפקדיו מסרו בקרבות את חייהם. חלקם עדיין מאושפזים בבתי החולים. אתם ננתם את היקר מכל - את בנכם. יודע אני וחש את עומק הכאב והשכול שאתם נושאים עמכם בגדלות נפש. רצוני שתדעו שאתכם באבלכם שותפה משפחה גדולה של לוחמים - כל מפקדי וחיילי הגדוד.
ראינו את בנכם אביגדור גרינשפן לוחם ברמה הסורית, בכונתילה ובמרחב סיני לביצוע המשימה באומץ לב ובכושר הקרבה למופת. אולי בזה תמצאו נחמה פורתא! היו חזקים וגאים!"