"ציון היה ילד אהוב מגיל צעיר ביותר, נחמד ומקובל על חבריו. קשור מאוד לבני משפחתו. כשהתגייס לצה"ל ביקש מהוריו שיתקינו טלפון כדי שיוכל להתקשר אתם ממקום שרותו בכל הזדמנות.
השרות שלו בצה"ל היה מן הקשים; שירת בסיני ובתעלה. לעיתים רחוקות נזדמן לו להגיע הביתה בחופשות אולם כל הזדמנות ניצל כדי להתקשר עם ההורים. בהגיעו הביתה היתה שוררת בו שמחה בלתי רגילה. ציון היה רגיש מאוד וצרת זולתו היתה מעיקה עליו. פעם, בבואו הביתה, נתבשר בבשורה הרעה כי אחד מחבריו התחשמל ומת. ציון לא ידע מנוח מאז והתבטא: "זה הרס אותי. אני לא יודע מה לחשוב ומה לעשות".
הוריו נזכרים בשיחה הטלפונית האחרונה אתו שהיתה ביום ששי בערב. לאחר שהודיע כי הכל בסדר, שאל לשלום אביו, משענתה לו אמו כי אביו ישן ושאלה אותו האם להעיר אותו, ענה ציון כי לא צריך, בהודיעו כי ביום רביעי יהיה בבית. "מחר", הוא אמר, "אני יוצא רחוק רחוק". למחרת היום נהרג.
ביום שלישי צריכים היו להביאו לקבורה אך ההלוויה נדחתה ליום רביעי. כך קויימה הבטחתו כי יבוא ביום רביעי..."