"דוד היה ידוע כתלמיד מעולה, חד עין, בעל תפיסה מהירה, מעמיק בהרבה שטחים. ניחן בזכרון חזק, כושר שליטה עצמית וריכוז פנימי גבוה, ולכן למד מהר וטוב. הצטיין גם בתבונת כפיים.
חברו מספר עליו: "דוד היה רודף צדק וענוותן. אם כי היה בין התלמידים הטובים, לא התנשא מעולם. תמיד שופע מרץ, שמחה והומור. בכל שמחה או אירוע קולקטיבי ברור היה שידו של "כיף כיף" בדבר. היה מארגן בשקט ומתבגר על כל תגובת זלזול, או חוסר שיתוף פעולה, בהערות שנונות ובהומור".
חברו לעבודה מציין אותו כבעל כושר הדרכה ומנהיגות למופת. ניהל את כל התחרויות האזוריות באתלטיקה קלה וכדורעף ללא כל תמורה. כאשר הוטל עליו, כמורה לחינוך גופני, ניהול אליפויות בתי ספר העל - יסודיים, עשה זאת בהצלחה מופתית".
"בבני קבוץ הגלויות עתידנו", כתב כשהחל בדרכו כמורה לחינוך גופני, ""ורק על ידי חינוך נכון נוכל לומר שאזרחינו אינם אנאלפבתיים ושאזרחינו הם אזרחי מדינת ישראל. יש לי הנאה בבוקר כשאני מעביר את התעמלות הבוקר. הם מבינים מהי משמעת והם רואים שישנה גם צורה תרבותית להתפרקות".
מדברי אביו: "דוד לא הלך להיהרג. הוא הלך למלא שליחות לאומית וחלוצית אבל היה מוכן לכל. הוא אמר לי: "מצבנו לחוץ עד מאוד. ככה זה לא יכול להמשיך יותר. לא נוכל להחזיק מעמד. חייבים לפעול, אחרת נהיה חנוקים!"
הוא היה עצמאי. בהיותו בן 5 הלך לבדו לסניף קופת חולים כדי לקבל זריקה מהאחות. כשהיה בן 7 הופיע לפתע בלילה במזכירות מועצת פועלי חדרה שבה הייתי טרוד למעלה מעל הראש, והימים ימי החרדה כשרומל היה בשערי הארץ. לתמיהתי על ביקורו זה השיב כי אמא אינה ישנה מרוב דאגה וכי יכול אני כבר לחזור הביתה. מכונס בתוך עצמו. ארועי הימים, ימי המתח, הפעולות המחתרתיות, ההעפלה השאירו עליו את רישומם. במלחמת סיני נצרב באש הקרב של מעבר מיתלה ונשאר בחיים בדרך נס. משנסתיימה מלחמת סיני, ניקר משהו בלב משום שלא היתה כל ידיעה ממנו. חלומות הטרידוני והנה באחד הלילות הגיע כמו מעולם אחר. 'למה לא נתת סימן חיים? למה?' שאלנו אך תשובתו השקטה פירקה את המתח והכניסה אותנו לאוירה של שלוה ומתינות שמאחוריה הענווה, ההתכנסות בתוך עצמו שאיפיינה אותו. 'מה יש לספר?' הוא תמה. 'לא היה משהו מיוחד. פשוט לא יצא לי להודיע'. הוא חזר כמו מעולם אחר - ולא היה לו מה להודיע..."
מדברי רעייתו חיה:
"בימי הכוננות שאלתי אותו: "מה יהיה אם הזחל שלך יעלה על מוקש?" והוא השיב בשקט ובנימה עיניינית שהיתה טבועה באופיו: "זה תלוי בכמות חומר הנפץ המצויה במוקש".
"קפדן היה. חרד לניקיון וסדר. כנראה שירש זאת מאמו. בערב היה מכין את הצלחת והסכו"ם, פורש את הלחם לארוחת בוקר, מבלי להפסיד רגע. "נטה להרגלים קבועים וביקש לסגל אותם לחבריו, כל זאת ברוח טובה מבלי להטריד, מבלי להעיק. לא רצה להפסיד זמן מיותר. בימי הכוננות אמר לי להכין את כל הדברים כי חס על הזמן המבוזבז". יש מישהו שחי בשביל עצמו. דוד הקריב הכל בשביל הזולת".
אהב ילדים אהבת נפש. איל, בנו בן הארבע וחצי, כבש את כולו. בימי הכוננות כשרבים היו מבקרים בביתו ומייחלים למוצא פיו, היתה כל התענינותו נתונה לילד שהיה עיקר חייו. גם בחופשות קצרות היה רוב זמנו מבלה במשחקים עם בנו יחידו. מפקד הסיירות מספר כי אהב מאוד ילדים ואלה שמחו עמו.
מפקדו מציין אותו כ"מפקד מעולה אשר היה מחלק את פקודותיו כלאחר יד, כאילו ברמז. מעולם לא אמר:" צריך לפרוק מכונית!" אלא היה ניגש אל המכונית ומתחיל לפרוק וכך היה גורף עמו את האחרים".
חברו, סגן יוסי, מספר ש"חבריו אהבו אותו והיו מוכנים למענו הכל. הם בטחו בו וידעו שאפשר לסמוך עליו".