מדברי אביו:
"בים ובסודותיו ראה בני עולם מיוחד שיש ללמוד אותו ולחקרו. בכל שעות הפנאי שלו רץ לפקוד את סירתו והפליג בים אשר בגליו הסוערים היה מוצא שקט ומרגוע. כשהתגייס לצה"ל התאכזב על שלא הוצב לשרת בחיל הים. אך לאחר שחרורו, משנתמנה למפקד הפלוגה הימית בחדרה, מצא בכך סיפוק רב, גילה כשרון, מחשבה ומעוף. משאת נפשו נשאר הים בו ראה את עתידו.
היה עלם נאה, תמיר ובעל מחשבה בהירה. הצטיין בכושר הדיבור ושפתו היתה עשירת ביטויים ורעיונות. היה לו חוש לניסוח ולניתוח בעיות. הצטיין בחוש ביקורת לגבי הסובב אותו שכן רצה לראות חברה בנויה על יסודות מוסריים בריאים ומוצקים. בחוג חבריו וידידיו היה תופס עמדה מרכזית ומושך תשומת לב בלתי רגילה. לדבריו היה משקל וכוח שיכנוע".
מספר אחיו פנחס:
"נער חמד היה, אחי בנימין, מלא חדוות חיים, בעל מרץ רב ומטובי התלמידים בבית הספר "אחד העם". בעודו תלמיד התאהב בים. בהתלהבות רבה עסק בהדרכת נוער ובארגון שיוטים ותחרויות לסירות. האופטימיות האופיינית לו, השתקפה בגלויתו האחרונה, ששלח ב -7 ביוני 1967 ובה כתב: "אני מקוה כי מאבק זה יסתיים במהרה כשידנו על העליונה", ובינימין שלנו היה חייל למופת, אהוב על חבריו ומפקדיו".
בת דודתו, צילה, מזכירה את ימי הנעורים המשותפים:
"תמיד היה נדמה לי שרוצה אתה לחבוק בזרועותיך את היקום וכל אשר בו. החיים היו בעיניך נכס יקר שיש למצות את כל הטוב שבו. ביקוריך בביתנו היו תמיד חטופים. ככה סתם, ללא הודעה מוקדמת, כדרכך היית ניצב בפתח, מיוזע ומשולהב כשחיוך רחב מכסה את פניך ואז היה הבית מתמלא אור. נוכחותך היתה מעניקה משהו מאהבת החיים. מאוד התאכזבת כשלא ניתן לך לשרת בחיל הים. יתכן שהיתה האכזבה זו הגדולה של חייך משום שהים סימל בשבילך את החיים. היית סמל למשמעת עצמית, לשמחת החיים ולאהבת האדם. נזכרת אני כשעמד בנימין על המדרכה ונופף לי בידו לשלום. לא ידעתי שזהו ה"שלום" האחרון. מעולם לא תיארתי לעצמי שמשהו יוכל לו, לבנימין שלנו החזק, הזקוף, והגא. לא העליתי על דעתי שאיזושהי רוח תוכל לכופף את קומתו".
ספינה - מזמור הים אהבתי במדבר בחלתי גל וסלע -שיר וצחוק אבק וחום המה מגור. ספינה על אופק היא מזמור אורחת גמלים - מוות ושחור חברים, נלכה מערבה ולא נשקע בחול ים כחול יקביל פנינו כמו שלשום ותמול. (מתוך שיר שכתב בנימין לאמו)