"לא היה ולא נברא אחד כמו יוסקה, חבר וגם מדריך" - כך התבטאו חבריו וחניכיו. כי אכן, מיד עם היכנסו לשורות הגדנ"ע התבלט יוסף כמדריך וחניך.
בכ"א בכסלו תש"ו היה יוסף בין הראשונים, שארגנו והוליכו את הציבור בדרך לא דרך, בשבילים ובוואדיות, לגבעת חיים; בין הראשונים שהסתערו למחרות לעין החורש וגבעת חיים. בפעולה זו נפלו נפשות יקרות. אחר כך סיפר שלא ידע איך עבר. הערצה לאין קץ שפעה אליו מחבריו וחניכיו, מכל מי שבא איתו במגע. ואין רצון לממוד בזמנים כאלה. למרות הפצרות ההורים והמפקדים לא נענה ועזב את הלימודים במחלקה השביעית. הוא עבר לעבוד במשרד המחוזי של ההגנה. כמעט בעצמו ניהל את המשרד. מסור ומתמיד. נרשם כנוטר לבל תעלה עבודתו ביוקר. את פרוטותיו שהרוויח חילק בינו לבין ההורים. כמה חיבה ומסירות היה ביחסו אל הוריו! עד מהרה עבר לעבוד במטה הגליל-התיכון, שהיה אז בחדרה. הוא מסור לענינים, שומר מכל משמר את עניני המשרד. יודע הכל ואינו מספר דבר. הטילו עליו תפקיד של עוזר לאפסנאי הגלילי. הוא נסע לארגן שורה של קורסים בשרון, בשומרון ובגליל התחתון. היה מנהל משא ומתן כגדול ומבוגר. לא האמינו לו שהוא כל כך צעיר, וכבר מסדר עניינים כה אחראיים. אחריות כזו וסכומי כסף רבים עמדו לרשותו. לא הוציא פרוטה מיותרת מכספי הציבור. בתנאי המחתרת של אז היתה זו עבודה חשובה וגדולה, ויוסף מילאה באמונה. "בשבילי קיימת עכשיו ההגנה בלבד", היה אומר. מוכן היה לעשות בשבילה הכל.
עבר יחד עם המטה לגבעת חיים, גר באוהל והיה זמן רב מחוץ לבית. גם את צו ההכשרה החקלאית בפועל רצה לעבור. היה זמן קצר בבית השיטה, אך התגעגע לעבודתו בחדרה. כאן הרגיש יותר טוב. חזר ונכנס שנית לגדנ"ע והפעם במשנה מרץ. הדריך ואימן. בינתיים התחיל לעבוד בחברת החשמל. הוא לא רצה לעבוד במשרד. ביום עבד ובלילה הדריך; תמיד היה עסוק. אך יוסף לא האריך הרבה בעבודתו.
עם הכרזת המדינה בא הביתה והודיע: "אני מגוייס לכיתת "היכון" בחדרה". היה נוסע עם נשק לשמור על הדרכים. בתפקידו היה מפקד כיתה. "אנחנו היינו החיילים הראשונים של המדינה", היה אומר בשמחה, "אנחנו כבר לא חיילים בבית. הסתדרנו במחנה הצבאי הקרוב". גם בזאת לא הסתפק. הוא רצה להיות מ"כ קרבי, יצא לקורס של חדשיים והוסמך. חבריו מסרו לנו, כי היה בין שלושת המצטיינים בקורס. את יוסף אי אפשר היה להכשיל. הוא ידע הכל. מן הקורס לא חזר הביתה. חודש שלם לא ידענו עליו דבר. כשנודע לנו שהוא בתל - אביב לקחנו אותו ללינת לילה. הוא חשש מאד שמא יפסיד את תורו והשיירה תסע בלעדיו. לבסוף נסע עם השיירה הגדולה, שעברה ללא יריות כלל.
מירושלים כתב לנו על החוויות שלו בדרך; שמח שמצא חברים חדרתיים. חיכינו לידיעה ממנו. ידענו שהוא בסכנה; יום יום חיכינו, עד שנתקבלה הידיעה על נפלו במשלט הראדאר. חייו בתוך הגדוד שלו אינם ידועים לנו ביותר. לא באו חברים למסור לנו. סיפרו כי קשה להם לבוא...
קשה לנו לכתוב על יוסף בלשון עבר. הוא חי בנו. נדמה לנו כי נסע, כי רגילים היינו שיוסף נוסע. עכשיו נסע לזמן יותר ארוך. אולי יחזור, כי קשה להשלים..."