אלי, כבר שנה עברה מאז נפילתך ועדיין עמוק וטרי הפצע בלבנו.
האפשר בכלל שיתמלא אי פעם החלל שנוצר לאחר מותך?
אין המלים יכולות להביע את גודל הכאב. אין שום אמצעי היכול לתאר מה גדולה האבדה. בדם רעינו הטובים ביום קנינו את הנצחון. אי אפשר לעצור את הספק המתגנב ושואל: האין זה מחיר יקר מדי? היש נצחון בעולם הראוי לכל כך הרבה אבדות?
תמיד היית, אלי כל כך בטוח בדרך בה אתה הולך. תמיד כל כך שלם עם עצמך. באורח בו חיית את חייך הקצרים, לא היה כלל מקום לספק ופקפוק. הכל ברור ומובן.
ידעת לעשות הכל בבטחה, ללא מעצורים. תמיד התקנאתי בך על השקפת חייך הפשוטה. לא היו אצלך כל סבוכים. אם נטלת על עצמך תפקיד, משימה, בצעת אותו בכוח האמונה העזה שהוא צריך להעשות.
כך היה בצבא. עברת אתנו אמונים קשים בהרבה מעל יכולתך הפיזית, ועשית זאת אך ורק בכוח רצונך. כך היה בהדרכה. נתקלת בבעיות ובקשיים רציניים, אך בסוף יצאת וידך על העליונה. זוכר אני כי עד ימיך האחרונים היית מקבל מכתבים מחניכים שכבר בגרו והיו לחילים בעצמם. לכולם ענית. מצאת זמן לענות לכל אחד ואחד, כי גם להם שמרת אמונים.
בנח"ל המוצנח עקפת את כל הקשיים שהערימו בדרכך הרופאים, והצלחת לצנוח כמו כל אחד. לא הסכמת להשאר במשק בזמן ששאר החברה בצבא.
זוכר אני את אותם ימי מתיחות בטרם מלחמה. שנינו שרתנו באותו גדוד. הכל היו ממורמרים, התלוננו על בזבוז הזמן על מחדלי ההנהגה. הרביתי אז לבקר אצלך, להפגש אתך ולשאוב עדוד מחיוניותך העצומה. לדעת מפיך, שאם אנחנו פה - כנראה שכך צריך להיות.
לא יצרת לך בעיות, הכל ברור וכך צריך להיות. וכעת אינך אתנו עוד!
איך נוכל להמשיך לחיות כאילו הכל כרגיל?!
איך אפשר לקום בבוקר לעבודה ואתה אינך עוד?!
אין נחוג את חגינו, נשמח בשמחותינו - ואתה אינך במרכז השמחה, מארגן ומלבה וסוחף את כולם ביחד אתך באותו מאגר מרץ בלתי נדלה שלך?
אלי! גדול ועמוק הכאב ואין מילים מביעות אף מקצתו.
נמשיך במקום שהפסקת. ולאורך כל הדרך תלוונו דמותך הבלתי נשכחת.
גיל